לא עקבתי אחרי כל הדברים שנאמרו בעצרת ה-4 בנובמבר של השמאל אמש בכיכר רבין. היו לי דברים חשובים יותר ובריאים יותר לנפש לעשות.

אבל מתוך מה שפורסם בתקשורת בעקבות העצרת, אני מתרשם שהפעם השמאל הסיר את הכפפות וערך עצרת עם מסר פוליטי בוטה ומפלג במיוחד. הקו הזה התחיל כבר בנאומה של דליה רבין בעת העלייה לקבר אביה, שבו קבעה כי "ההסתה לא תמה".

האמת היא שאם יש היום הסתה, היא מופנית כלפי הימין יותר מאשר כלפי השמאל. בנימין נתניהו, מירי רגב, נפתלי בנט ואילת שקד מותקפים בחריפות ובבוטות הרבה יותר מבוז'י הרצוג, ציפי לבני ויאיר לפיד. זו תוצאה טבעית לעובדה שהשלטון וקבלת ההחלטות נמצאת כיום בידי הימין. מטבע הדברים, מי שהשלטון בידיו מקבל החלטות שכואבות לחלק מהציבור. טבעי שיספוג ביקורת ואפילו ביקורת בוטה. במדינות דמוקרטיות קוראים לזה חופש הביטוי.

בנאומיהם של בוז'י הרצוג וציפי לבני אמש בכיכר בלט הטון של האשמת המחנה הפוליטי היריב – גם ברצח ההוא וגם בהמשך "ההסתה" שתביא לרצח הבא. אילו מנהיג מהימין היה מאשים את הרצוג או את לבני, בטון כזה ובמעמד כזה, בהאשמות מקבילות לאלה שהטיחו שני ראשי 'המחנה הציוני' אמש מעל לבמה כלפי ראש הממשלה נתניהו, זו הייתה מבחינת השמאל עוד הוכחה לכך שההסתה מימין נמשכת. כי בעיני השמאל, ההתקפות שלהם על הימין, בוטות ככל שיהיו, זו ביקורת לגיטימית וחופש הביטוי במיטבו. ההתקפות מימין עליהם זו הסתה.

ולמרות הטונים הצורמים, אני מברך על כך שהעצרת אמש הייתה פוליטית ושמאלנית, ושהצד הדתי והימני (מלבד הרב בני לאו בתפקידו הקבוע כדתי היפה) לא היה שותף לה. הניסיונות של מזכ"ל בני עקיבא לשעבר דני הירשברג ושל אחרים ממחננו להביא לכך שהעצרת בכיכר תהיה ממלכתית, מאחדת ולא פוליטית, נועדו לכישלון מלכתחילה.

כידוע, יום הזיכרון הממלכתי ליצחק רבין נקבע לתאריך העברי, י"ב במרחשוון. עצם קיומה של עצרת זיכרון נוספת במוצש הסמוך לתאריך הלועזי היא תרגיל של השמאל, שנועד מצד אחד למרוח את אווירת ההנצחה וההטפה השמאלנית על פני ימים ושבועות, ומצד שני ליצור מסגרת שבה יוכל 'מחנה השלום' לבטא את רגשות השנאה והתסכול שהוא מנוע מלבטא באירועים הממלכתיים של יום הזיכרון הרשמי. גם אם כל המסרים בעצרת ה-4 בנובמבר היו רק נגד רצח פוליטי ובעד הדמוקרטיה, עצם קיומה במקום ובתאריך שבו התקיימה אותה עצרת פוליטית של השמאל לפני 21 שנים (תחת הסיסמה "כן לשלום, לא לאלימות") צובע בכל שנה את העצרת בצבעים ברורים של שמאל.

אין לנו מה לחפש בכיכר בלילה הזה. במקום להתעקש לפגוש את אנשי המחנה השני דווקא בעיתוי שבו גואה בליבם מפלס הכעס, התסכול והשנאה, מוטב למצוא אפיקים לשיתוף פעולה בשאר ימות השנה, וברביעי בנובמבר להניח לשמאל לבטא את רגשותיו ולפרוק את תסכוליו. כבר אמרו חכמינו "אל תרצה את חברך בשעת כעסו".

אדרבה, הפיצול הזה מבורך. מדינת ישראל כולה תקיים יום זיכרון ליצחק רבין בתאריך העברי, כפי שנקבע בחוק, ברוח ממלכתית מאחדת של שלילת האלימות וחיזוק הדמוקרטיה. ואילו תומכיו ההולכים ומתמעטים של 'תהליך השלום' של אוסלו יוסיפו ויקיימו עצרת זיכרון שמאלנית בתאריך הלועזי. זו תהיה עצרת פוליטית מובהקת ומוצהרת, כמו זו שהייתה השנה, ולכן גם אפשר יהיה לדרוש מן התקשורת לחדול ממנהגה המעיק לשדר אותה במשך שעות בשידור חי.

אסיים באנלוגיה היסטורית שכתבתי בטור שלי ב'בשבע' לפני שנה, בעקבות השתתפות תנועת בני עקיבא בארגון העצרת לרגל יום השנה ה-20 לרצח.

"מבקרי הסכמי אוסלו דיברו בין השאר על כך שערב ההסכמים עמד ארגון המחבלים אש"ף בפני התפוררות. האינתיפאדה הראשונה של ערביי יש"ע הלכה ודעכה, ואילו תמיכתם של ערפאת וחבריו בסדאם חוסיין בימי מלחמת המפרץ הראשונה הבאישה את ריחם גם במערב וגם במדינות ערב. במקום להניח לאש"ף להתפורר, פרס ורבין קיוו לנצל את חולשתו של ערפאת כדי להוציא ממנו הסכם בתנאים טובים, ומיהרו להושיט לו קרש הצלה. ההיסטוריה העקובה מדם הוכיחה עד כמה זו הייתה טעות – לא רק ערכית ומוסרית אלא גם ביטחונית ומדינית.

"בכל הנוגע לעצרת ה-4 בנובמבר בכיכר, מצבו של השמאל דומה למצבו של אש"ף ערב ההסכמים. העצרת המרכזית הועברה השנה לניהולן המשותף של תנועות הנוער, תוך קבלת תנאיהן. זה קרה רק משום שאנשי השמאל לא בטחו ביכולתם להרים עצרת מכובדת, כיאה לתאריך העגול של שנת ה-20.

השותפים לארגון מהציונות הדתית עשו כמעשה פרס ורבין וסייעו לשמאל לקום מהקרשים. אבל האינטרס האמיתי של הציונות הדתית אינו להקהות קמעא את עוקצה של העצרת הזאת, אלא להשאיר אותה כאירוע של שבט הולך ומידלדל, עד שהעניין הציבורי והתקשורתי בה יגווע לחלוטין".

פורסם בדף הרשת החברתית של עמנואל שילה